מהשתוקקות לאהבה, מסבל לפליאה

אני משתוקק כשאני מנותק מעצמי, כשאני ממוקד במשהו חיצוני עד כדי שאני שוכח את עצמי, כי אני מאמין בתמימותי, שאותו הדבר יספק, ימלא וירגיע אותי, אין לי ספק שאסתפק.

תשוקה היא חוויה שונה, אני חש תשוקה כאשר אני מחובר לעצמי, ממוקד במה נכון עבורי ובמה אני רוצה לעשות מתוך מקום של מלאות, בו איני צריך דבר בשביל עצמי.

כשאני בספק לגבי כך שיש לי את כל מה שאני צריך, אז אני מחפש ביטחון, אני משתוקק, אני צריך שיאהבו אותי, אני מחפש. כל אלו נותנים לי תקווה שבעתיד יהיה בסדר, או יותר טוב.

כשאני יודע שיש לי את כל מה שאני צריך, אז אני סקרן, יש לי תשוקה, אני אוהב, אני יודע ומוצא. כל אלו מבטאים את הרצון שלי ברגע הזה, בו כבר הכל בסדר ובטוב.

איך עוברים מהראשון לשני? מלחפש ללדעת? ממרדף לשקט פנימי? מהשתוקקות לתשוקה? מסבל לפליאה? אין דרך מובנית אבל יש אבני דרך ששמתי לב אליהן.

ראשית צריך לרצות, באמת להתכוון לכך, לא רק להגיד הייתי רוצה להגיד למצב של שפע, תשוקה ואהבה אלא באמת לרצות בכך, אולי אפילו יותר מכל דבר אחר.

כדי לרצות, בדרך כלל צריך לסבול המון ולהתייאש, ואז לסבול ולהתייאש עוד קצת ולהבין שאין ביטחון בדבר, אין אהבה מובטחת מבחוץ, אין דבר שימלא אותי, אני אחראי על עצמי.

שנית, צריך להתמודד עם הקוץ הפנימי, לשאול ולהסתקרן לגבי מה שמניע אותי, מדוע אני מחפש ורודף ומשתוקק ומקווה, איך זה משרת אותי, איזה חלק בי עושה את זה, למה זה כה חשוב עבורו.

שלישית, להירגע, לשחרר את הרצון להשתחרר. לשים לב אם אני מחפש שחרור כדי שהשחרור הזה ימלא אותי, ואם כן, אז זו שוב אותה המלכודת, להיות נוכח ופתוח לכל הכוונות שקיימות בתוכי.

רביעית, לשחרר ציפייה שיקרה דבר מה, אפילו להניח שלא יקרה כלום ושהכול ימשיך בדיוק כפי שהוא. שחרור ציפייה ממקד אותנו בהווה, ועוזר להרגיע את מעגל הרדיפה, החיפוש והסבל.

חמישית, לאהוב כל דבר שעולה בתוכנו, על ידי נוכחות ופתיחות. עם כל מחשבה, רגש, או תקווה – להיות נוכח, להתבונן, לא לברוח. להיות פתוח לכל מה שהיא מציעה, לא לאחוז בו או לנסות לספקה.

שישית, להגיד את האמת, להגיד את מה שנכון לי כפי שהוא עכשיו, אם קשה להגיד אז להתחיל מלכתוב. כשאנחנו מדברים אנחנו שומעים את עצמנו ומגלים לעתים שהאמת אינה האמת.

שביעית, התעוררות היא שלב שמתרחש מעצמו, כשאנחנו לרגע עוצרים מבלי לשים לב, כה נוכחים שהפסקנו להיות נפרדים.

אין דרך סלולה לאבן השביעית, היא פתאום צצה מהנהר ומופיעה תחת רגלינו, לפעמים בעודנו עומדים על אבן אחרת או בזמן שאנו נופלים אל תוך הנהר, רק מחכים להתרסק, זו הפתעה נעימה.

אומרים שהתעוררות היא כמו נס, אין לנו דרך לגרום לה לקרות אבל יש לנו דרך להיות בקרבת מקום. אלו הן אבני הדרך, הן מקרבות אותנו לעצמנו עד שעצמנו נשכח ומתרחב לכל עבר וצד.

כשזה קורה, אין לנו צורך בחיפוש או במציאה, אנו שלמים עם הדברים כפי שאנחנו הם, בין אם השתוקקות או תשוקה, חוסר או שפע, צורך או נתינה. אהבה ממלאת את ליבנו ונוכחות את תודעתנו.

 

כשזה קורה, הכוכבים מסתדרים כל הזמן, היקום קורץ לעצמו ללא הרף, היופי קורן מכל פרספקטיבה ואל תוך כל מבט, אין לנו דאגה או ספק, לא באמת, יש רק את התחושה של הרגל על האדמה.

כשזה קורה, זה מופלא בדיוק כמו שזה פשוט, משב הרוח על העור הוא הוא הדיוק הקוסמי, האהבה האינסופית, התשוקה וההשתוקקות של הרוח ליגוע לא-ליגוע בעור החשוף של הגוף ולחלוף בין רגע.

כשזה קורה, אין דבר שיכול לעצור את הרגע הזה, ואז כל התנגדות נראית מיד כמיותרת, כל דרמה נהיית משחק, כל ספק נהיה שעשוע, כל ניסיון להבין מה קורה הופך לצחוק מתגלגל או בכי של התפלאות.

כל זה מתחיל ברגע שבו אנו מזהים שאנו סובלים, שאיננו רוצים לסבול עוד, שיש לנו את האומץ להתעמת עם הקוץ ולהיות נוכחים.

מה אנחנו באמת רוצים במערכת יחסים?

 קיימות הרבה תאוריות עם קונספטים מפוארים, אך מניסיוני, אין דרך קלה יותר להבין זאת מאשר באמצעות התיאור הבא:

במערכת יחסים אנו רוצים 4 אנשים:

אמא (אבא) – שתשמור עלינו ותגונן עלינו.

אח (אחות) – שאפשר לסמוך עליו ולדבר איתו.

מאהבת (מאהב) – שאפשר להתפרע איתה ולעשות איתה אהבה.

ילדה (ילד) – שאפשר לטפל בה ולתמוך בה.

לרוב אנו רוצים את כל ארבעת האנשים האלה בתוך אחד. עסקת חבילה נהדרת ונדירה. זה אפשרי, אך צריך להיות בתשומת לב בשביל זה.

רובנו מבלים את הזמן שלנו ב 2-3 תפקידים שונים מתוך ה 4 ואז נוצרת חסימה בתוך מערכת היחסים שלנו.

דרושה תשומת לב והבנה כדי להסיר אותה.

כשאנו חווים חוסר אינטימיות, חיבור רגשי והבנה הדדית, סימן שלא שיחקנו בתפקיד האח כבר הרבה זמן, אולי שכחנו כיצד.

כשאנו חווים חוסר תשוקה, משיכה ופראיות, סימן שלא נכנסו לתפקיד המאהב שנמצא בתוכנו, לא ביטאנו אותו כל כך.

כשחווים חוסר אמון וביטחון סימן שבני הזוג לא היו בתפקיד ההורה וגם (חשוב מאוד) שאנו לא היינו בתפקיד הילד.

להיות ילד זה להיות פגיע ומוכן לקבל אהבה, לסמוך על ההורה שהוא יגן עלינו ויחבק אותנו לפני שעשה זאת.

כשחווים חוסר כיף, הנאה וספונטניות זה אומר שאנחנו לא בילינו מספיק זמן כשנינו בתפקיד הילדים שבנו.

מדוע זה קורה?

מגיל קטן נוצרו בנו התניות, המשפחה והסביבה שלנו הכתיבה לנו בלא מודע מי אנו צריכים להיות כדי לקבל אהבה.

לכן כולנו למדנו טוב מאוד להיות הילד הטוב, או ההורה האחראי, או הילד הרע, או האח שתומך, למדנו להיות 2-3 דמויות.

מערכות יחסים פותחות אותנו לספקטרום המלא, בו אנו יכולים להיות הכל, ללא מחשבה, ברמת הזהות וברמת הרגש.

אפשר להסתכל על זה כמו על שיעור משחק, אבל גם על שיעור משחק אפשר להסתכל אחרת –

זה ללמוד להתחבר לרגש ולדמות שכבר קיימת בתוכנו.

לחלקנו יש פחד במה, או שפשוט לא בא לנו "להיות מישהו אחר" אבל האמת היא שזה לא מישהו אחר, זה חלק מעצמנו שהדחקנו.

במוקדם או במאוחר, זה הופך להיות חלק מאיתנו שאנו חייבים לאמץ לחיקנו ולאהוב ולהתאחד איתו.

יש שיטה שלמה שעוסקת בלאחד את החלקים שבתוכנו, ללמוד לגשת לכל הדמויות הפנימיות שבנו ולאפשר להן לחיות בהרמוניה – היא נקראת Part Integration.

אך לפעמים הפיתרון הוא פשוט תשומת לב, הוא שאלה קטנה או התבוננות תמימה.

זו ההזמנה שלי אליך עכשיו:

איזה תפקיד דומיננטי אצלך בזוגיות?

ההורה, הילד, האח או המאהב?

איזו דמות בתוכך לא מקבלת ביטוי כל כך?

הילד, המאהב, האח או ההורה?

איזו דמות בבן או בת הזוג שלך אתה הכי צריך עכשיו?

האח, ההורה, המאהב או הילד?

כדי להשלים את הדמות הזו, איזו דמות אתה צריך להיות?

המאהב, האח, הילד או ההורה?

מה אתה יכול לעשות עכשיו כדי להתחבר לחלק הזה בעצמך?

אנחנו כל הדמויות ומעבר להן, אהבה היא חסרת גבולות.